איך את אוהבת את הגלידה שלך? (לא מה שאת חושבת)

"את יודעת, ממש לא נעים לי להודות" היא אמרה

"אבל ממש טוב לי עכשיו.

בעלי עובד מהבית כך שאנחנו רואים אותו הרבה יותר

אנחנו לא רצים לשום מקום,

הכל יותר רגוע

וממש טוב לי".

"הבעיה היא שאני כל הזמן חושבת על מה שיהיה אחר כך

כשנחזור לשגרה.

והאמת? זה מלחיץ אותי.

איך אני אתרגל מחדש לכל הריצות והלחץ??"

"את אוהבת גלידה?" שאלתי

"בטח! אבל איך זה קשור?"

"בואי תשחקי איתי, נראה לאן זה יוביל"

"איך את אוהבת את הגלידה שלך?

בכוס או בגביע?

כמה כדורים את אוהבת לקחת?

אילו טעמים?

ואילו תוספות את אוהבת?

קצפת?

אגוזים?

סוכריות צבעוניות?

סירופ שוקולד?

ואיך את אוהבת לאכול את הגלידה?

ללקק?

לאכול עם כפית?"

עם כל תשובה שהיא נתנה,

ניכר היה שהיא נכנסת יותר ויותר לתוך החוויה.

הגלידה הפכה למוחשית ביותר.

"תארי לך שיצאת למסע ארוך וקשה" הצעתי לה.

"עם חברים או משפחה.

כל הדרך אתם מפנטזים על הגלידה שתאכלו בסוף המסע.

על הטעמים והתוספות בדיוק כמו זו שתיארת עכשיו."

"בסוף המסע, אתם נכנסים לגלידריה

ואת מזמינה מנה גדולה ומיוחדת של גלידה,

בדיוק כמו שדמיינת

עם כל התוספות ועם דובדבן עסיסי למעלה".

"כן" היא אמרה ויכולתי לזהות דרך הטלפון את החיוך שנמרח על שפתיה.

"עכשיו תתארי לך, שאת לוקחת ביס ראשון ומתמוגגת

ביס שני – ומתחילה לחשוב על הקלוריות שהכנסת לפה

עם כל ביס נוסף את חושבת על מה שיהיה אח"כ

על המשקל שיעלה,

על זה שתצטרכי לצמצם את הארוחות שלך...

על הפעילות הגופנית שתצטרכי לעשות

ועל כל הסיבות למה לא כדאי לך לאכול גלידה.

את ממשיכה לאכול את הגלידה, בהיסח הדעת

רק שעכשיו, במקום ליהנות ממנה, את ממש סובלת.

מתמלאת ברגשות אשם."

"אוף" היא סיננה.

"בסופו של דבר הגלידה נגמרת ואת יוצאת מהגלידריה

מה את מרגישה? "

"פספוס. איזה בזבוז של גלידה."

"גם הקורונה תסתיים." אמרתי

"אני כבר מבינה את הקשר.

אז מה עושים?"

עד כאן שיחה שהיתה לי עם לקוחה.

אין ספק שהוגשה לנו מנה גדושה של זמן

בתוספת הזדמנות אמיתית להאט את הקצב.

עם יד על הלב,

כשהיינו בתוך המירוץ המטורף

מי מאיתנו לא ייחלה לעוד זמן?

לאיזו עצירה קטנה לצורך מנוחה והתאוששות?

אז עכשיו, כשקיבלנו את מה שביקשנו

למה שלא נהנה מזה?

למה שלא ניתן לטעם להתגלגל לנו על הלשון?

אני לא יודעת מה איתך,

אבל כשאני מרשה לעצמי ליהנות מהגלידה, בלב שלם

ולנצור את החוויה

מגיע הרגע שבו אני כבר לא רוצה יותר.

מיציתי את החוויה

ואני יכולה להמשיך הלאה בשמחה.

אין לדעת איך תיראה השגרה שלנו אחרי הקורונה.

ולכן גם לא יעזור לדאוג לגבי מה שיהיה.

במקום זה, בואי נהנה ממה שיש לנו כאן ועכשיו.

נאפשר לעצמנו להוריד הילוך – אם מתאים לנו

נסתקרן לגבי התחושות שלנו בתקופה הזו

לא נכעס ולא נלקה את עצמנו על זה שלא הספקנו/ עשינו/ יצרנו

ורק נשאל:

"מה יש כאן בשבילי?"

"מה אני יכולה ללמוד מהתקופה הזו?"

"איך אני יכולה לנצל אותה בצורה הטובה ביותר?"

השבוע, רגע לפני שהחיים מתחילים לחזור לשגרה כלשהי

אני מזמינה אותך להרהר בשאלה ולכתוב לי:

"מהו הדבר שאצטער שלא עשיתי בזמן הקורונה?"

תני לו עדיפות, הכניסי אותו ליומן

ותיהני ממנו כבר עכשיו.

שיהיה שבוע נפלא,

באהבה,

גלית