מה לעשות כשאת מוצפת: שלושה צעדים פשוטים

ושוב מתחיל לו שבוע חדש

שבוע שטומן בחובו הבטחות גדולות

שיש בו אינספור אפשרויות, אתגרים והזדמנויות חדשות

שמתלווה אליו רשימה אינסופית של מטלות ומשימות

כמו אוקיינוס רחב של מידע ששוטף אותנו

ולעתים

מאיים להציף אותנו.

איך מתמודדים עם כל השפע הזה?

איך בוחרים לאן ללכת?

איך מצליחים לנווט בתוכו ולא לטבוע?

אתמול בערב כשתיאמתי יומנים עם בן זוגי,

מצאתי את עצמי מהרהרת באפשרות שהגזמתי.

האם לקחתי על עצמי יותר מדי?

הרגיש לי שאני לא יודעת מה לעשות קודם ולאיזה כיוון ללכת

איך בכלל אצליח להתמודד עם כל המשימות?

זיהיתי את תחושת העומס על הכתפיים והמחנק בגרון

אלה הם סימנים שאני מוצפת ושעלי לפעול.

הנה מה שאני עושה כשאני חווה הצפה כזו:

1. עצירה

הנטייה הטבעית שלי, כשאני מוצפת

היא לעשות ולעשות

בתקווה להספיק את הכל.

לאורך השנים גיליתי, שהעשייה הזו אינה מקדמת אותי

אלא להיפך, מעייפת, מוסיפה לתחושת העומס והלחץ

ובסופו של דבר משתקת אותי.

כשמרגישים מוצפים ומנסים לפעול על אוטומט

כל פעולה נעשית קשה יותר

דורשת מאמץ גדול יותר

וסוחפת אותנו לעוד סדרה של פעולות

שבסופן התרחקנו מהמטרה.

ולכן, קודם כל - אני עוצרת.

העצירה מאפשרת לי

לנשום, להתבונן בתמונה שלפני ולתכנן

ממקום יותר רגוע, ממוקד ונינוח.

לפעמים אני משנה מקום או תנוחה

עוברת לחדר אחר, נעמדת או יוצאת לסיבוב קצר

כדי לקבל זווית ראייה חדשה על המצב.

2. כתיבה

ההצפה מתרחשת רובה ככולה בתוך הראש.

מערבולת שלמה של מחשבות מסתחררת לה

כשמחשבה רודפת מחשבה

כל אחת מושכת בכיוון אחר

בלי סדר, בלי התחלה, אמצע וסוף

ומבלי שאדע איפה להתחיל ואחרי איזו מהן לרדוף.

זה בדיוק השלב שבו אני פונה אל הכתיבה.

מחברת או דף ועט הם כמו קרש הצלה.

הרי בסופו של דבר, המח שלנו לא נועד לשמש כמחסן

וכשאנחנו מעמיסות לתוכו את כל המידע

אנחנו הופכות אותו למחסן דחוס ולא מאורגן

שבזמן אמת קשה למצוא בו את המידע הנחוץ.

ויותר מזה - אנחנו עוד מצפות ממנו שיחשוב בבהירות ויהיה יצירתי...

הגזמנו, לא?

הכתיבה מאפשרת לרוקן את כל המחשבות אל מיכל חיצוני

בלי סדר, בלי ארגון, בלי צנזורה,

פשוט לשפוך החוצה את כל מה שמסתובב שם

ויוצר פקק.

כשכל המחשבות נמצאות על הנייר

קורים מספר דברים:

כל המשימות, המטלות והחלומות, מרוכזים במקום אחד

שתמיד אפשר לחזור אליו

כך שאין צורך לדאוג שמא נשכח אותם.

וגם - המח מתפנה לעשות את מה שהוא נועד לעשות - לחשוב

איזו הקלה...

הבונוס הוא, שכשדברים רשומים על הנייר

מתגלים לנו דפוסי פעולה שלא שמנו לב אליהם

וגם שיש משימות חופפות או כאלה שניתן לבצע בו זמנית,

לבקש עזרה ועוד.

בנקודה זו התמונה מתחילה להתבהר

ולפעמים אפילו מתחילה להתגבש לה אסטרטגיה לפעולה.

3. בחירה

כן, ברור שאני רוצה להספיק הכל.

ברור שאני רוצה להיות בסדר עם כולם

לעמוד בציפיות של עצמי ושל הסביבה

לעשות הכל בצורה הטובה ביותר

ורצוי גם - לעשות הכל בעצמי.

אבל האם זה רציונאלי?

האם זה הגיוני לדרוש את זה מעצמי?

ובאיזה מחיר?

עכשיו שהכל נמצא על הנייר

אני ניגשת למלאכת הסינון והבחירה.

אני מנפה את כל מה שסובל דיחוי או יכול להתבצע ע"י מישהו אחר

אני בוחרת שלושה דברים שאני רוצה להתמקד בהם.

אלה הם שלושת הדברים החשובים לי ביותר

שאם אעשה אותם - אהיה מרוצה.

ומתוכם - אני בוחרת את הדבר האחד שיניב לי את התוצאות הטובות ביותר.

אתו אני מתחילה.

זהו. זה מה שאני בדרך כלל עושה

וזה גם מה שעשיתי הפעם.

התכנון נתן לי תחושה של כיוון

ואפשר לי להרגיש שאני בשליטה.

וכמו תמיד אשמח לשמוע ממך:

האם הטיפ הזה עזר לך?

ומה את עושה כשאת מוצפת?

שיהיה שבוע נפלא ומלא בהשראה,

באהבה,

גלית